אז הי, אני מיכל אבן ואני מזמינה אתכן לדבר. כאן מותר להגיד כל מה שחושבים או מרגישים. אין משהו שאסור לדבר עליו. לכל מילה יש כאן מקום. כל מילה חשובה. קול.מילה. 

הפעם הראשונה שבה פתחתי מיקרופון ושידרתי הייתה בחודש מרס 1993, בתחנת הרדיו "קול הכנרת" שקמה במסגרת פרויקט הרדיו החינוכי של "קול ישראל", משרד החינוך ומשרד התקשורת. החלום הכי גדול שלי התחיל להתגשם. את המילה הראשונה הצלחתי להוציא רק בקושי. ההתרגשות הייתה עצומה. לנשום+לחשוב+לדבר במקביל הייתה כמעט יותר מדי. אז המילה הראשונה יצאה לעולם בקול נרגש (מאוד) ורועד (מאוד מאוד), וכך גם השנייה וזו שאחריה וגם אלה שבשידור השני, והאמת היא שגם היום, בכל פעם שאני פותחת את המיקרופון כדי לדבר, אני מחסירה פעימה; מתרגשת; לא מאמינה שפתחתי את המיקרופון ואף אחד לא קפץ עלי ואמר: "הי ילדה, מה את חושבת שאת עושה?". אף אחד אף פעם לא קפץ. המיקרופון נפתח ותמיד תמיד הוא חיכה בסבלנות עד שאעיז להוציא את המילה הראשונה ואתחיל לדבר. 

ועכשיו, אני רוצה להזמין אותך להגיד את מה שיש לך; בראש, בלב, לפעמים בבטן, ומדי פעם בפעם במעלה הגרון. אני רוצה להזמין אותך להגיד את מה שאת רוצה בקול שלך ובמילים שלך.